אנחנו בעיצומה של תקופה שהיינו מעדיפים להכניס לספרי ההיסטוריה — ולא ליומן המשפחתי.
המלחמה שנמשכת מאז ה־7 לאוקטובר 2023 כבר הפכה לשגרה, אם אפשר לקרוא לזה שגרה כשיש חטופים, הרוגים, כוננות מתמדת ואזעקות שלא משאירות רגע אחד של שקט אמיתי.
ולאחרונה, בשבועות האחרונים, נוסף עוד פרק לסאגה — מלחמה מול איראן. אסקלציה שמחזירה אותנו לימים של סגרים — רחובות ריקים, חנויות סגורות, תחושה של קיפאון כלכלי ופחד באוויר. רק שבמקום וירוס בלתי נראה, הפעם אלה טילים שנראים היטב בשמיים ואזעקות שמזכירות שהכל זמני ושברירי.
ובתוך כל זה — אנחנו עוברים דירה.
כן, גם זה קורה.
בין פיצוץ לאזעקה, בין כוס קפה חפוזה למבזק חדשות קודר, אנחנו אורזים קרטונים, מפרקים חדרים ומרכיבים בית חדש בכפר דייגים קטן, על קו המים, במקום שמקווה לשקט בדיוק כמונו.
לפעמים זה מרגיש מטורף לעבור דירה עכשיו — כאילו מי חושב בכלל על צבעים חדשים לקירות, ספות חדשות ומיקום השולחן בסלון כשיש טילים בשמיים?
אבל אולי דווקא בגלל זה — הבית החדש הוא התקווה הקטנה שלנו. קופסה של שלווה בתוך רעש העולם. קירות חדשים לנשום בהם עמוק, לפרוק ולסדר מחדש לא רק רהיטים, אלא גם מחשבות.
עוד כמה ימים של בלאגן, עוד כמה קרטונים, ואז אולי — יום אחד — נפתח את החלון מול הים, נשתה תה עם נענע, ונגיד לעצמנו: עברנו. גם את זה.