יש בוקר, ויש את הבוקר הזה.
זה שבו כל תנועה מדויקת, כל שלב בטקס הקפה מקבל משמעות.
ככה זה מאז שעברנו לג'יסר. משהו בשקט של הים, ברוח המלוחה שנכנסת מהמרפסת, הפך את הרגע הזה – של כוס הקפה – ליותר מטקס. למעין מדיטציה יומית.
הכול מתחיל במשקל. אני שוקל בדיוק 10 גרם מהפולים שקלעתי לבד, ממש בתחילת השבוע. קלייה ביתית, פעם בשבוע, בשביל שבוע – טרי, עשיר, וריחני כמו שצריך להיות.
אחר כך, אני טוחן את הפולים במטחנת single dose שלי – טחינה שמיועדת אך ורק למה שאני עומד לשתות, לא יותר ולא פחות.
אני שופך בעדינות את הקפה הטחון לפילטר, מהדק אותו בטמפר שאני אוהב – התחושה הזאת ביד, הלחץ המדויק, זה כבר חלק מהקסם.
המכונה מתחילה לחלץ את הטיפות הראשונות. הן נוזלות לאט, סמיך, כמו שוקולד חם. אני כבר יודע לפי הזרימה אם זה הולך להיות שוט טוב – והיום זה מושלם.
ואז – הרגע. אני יוצא למרפסת עם הספל ביד, מתיישב מול הים, מול האינסוף.
אין דרך לתאר את זה. רק אני, הריח של הקפה, והצליל של הגלים.
אלה הרגעים שבהם אני הכי מחובר – לאדמה, למים, לרוח, ולמה שאני.
זה אולי "רק קפה", אבל בשבילי – זה הנשימה הראשונה של היום.